הסכמים-חוזים יש לכבד

חוזים והסכמים, נחתמים רבות בשגרת היום יום, העסקים ומועדים חשובים בחיים, בין צדדים מסוימים (שניים או יותר), ומבטאים את ההסתמכות של קונים ומוכרים, יזמים ומתכננים, משקיעים ומתווכים, וכן גורמים כלליים, אך גם בכל מישורי החיים, כולל פוליטיים ומדיניים.

כחלק מהיררכית הערכים ועיקרון האמת, כך ישנה קשת רחבה לרמת ההתחייבות של אנשים לשמירה וקיום הסכמים:

• ·הקבוצה הראשונה הקפדנית רואה את התחייבותה לחוזים כערך גבוה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר"[1], שמשמעותו מאמצים לעמוד בתנאים במהלך קיום החוזה: "קיים דבר והאמן עמו, ובכל עת תמצא דרכך" (משלי כט' 3), גם אם מתברר שהם פחות משתלמים וקלים משהיה נדמה בהתחלה, ובכל מקרה אין לשקר או לשנות את ההסכם ללא הסכמת הצד השני.
• ·הקבוצה השנייה הבינונית רואה את התחייבותה לחוזים כנימוס חברתי וכלי להתקדמות במשימות החיים. כאשר קיום החוזה קשה בגלל סיבות שונות, הם ינסו לפרשו ולעקמו בצורה הנוטה לטובתם: "לְבַד רְאֵה-זֶה מָצָאתִי, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר; וְהֵמָּה בִקְשׁוּ, חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קוהלת ח'). אינה רואה ערך חשוב את התחייבותה לחוזים, אלא בפינה מזימה, ולשם כך החוזה הינו רק דף בירוקרטי בדרך, ולכן אמר בן סירא כז' 7: "לפני חשבון אל תהלל איש, כי זה ניסיון אדם".

השופט אהרן ברק קבע כי הוראת סעיף 25 לפיה יש בפרשנות החוזה שני ... וחיי חברה תקינים הוא בעמידה בביטוי הלטיני "Pacta sunt servanda" - חוזים יש לקיים: " "דיני החוזים לא באו, אך להגביר את היעילות הכלכלית שכן, הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים – ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו – כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם", כך קבע כב' נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק, בפסק הדין ד"נ אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס, בו עמד על חשיבות העיקרון של כיבוד חוזים ואכיפתם.

• ·הקבוצה האחרונה קלת הדעת אינה חושבת ולומדת את ההסכם, אלא מקילה דעת בהרבה דברים בחיים (בָּז לְדָבָר, יֵחָבֶל לוֹ; מִצְוָה, הוּא יְשֻׁלָּם" משלי יג'), ולאחר מכן נאלצת לעמוד בתנאים שלא כילכלה כובדם, ומנסה להתנער מכך בתירוצי אי–ידיעה ומודעות: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן-אָדָם וְיִתְנֶחָם; הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה(במדבר כג'), וכבר הזהיר החכם באדם (שלמה המלך), את הפזיזות לחתום על חוזים וערבות שלא כראוי: "אָדָם חֲסַר-לֵב, תּוֹקֵעַ כָּף; עֹרֵב עֲרֻבָּה, לִפְנֵי רֵעֵהוּ" (משלי יז').

מאמר זה נכתב כדי להסביר את גובה הערך התורני-מוסרי של כיבוד הסכמים וחוזים, תוך ניתוח המאזנים במצבים של הפרות חד-צדדיות של הצד שכנגד (הצד-השני), ומתי לא חייב לכבד:

• ·הביטוי 'הסכמים יש לכבד' מציין את השורש כ.ב.ד. ולא למשל שמירה או קיום, כיוון שבמקור והכוונה היא לתת לקיים ולשמור בצורה טובה וראויה, תוך כיבוד והערכה להסכם שנחתם.
• ·המלך האחרון של ממלכת יהודה בתקופת בית המקדש הראשון היה צדקיהו[2], שם שנתן לו המלך נבוכדנצר שמינה אותו למלך מטעמו, בעיקר שלא יבגוד בו ושיעביר לו את מיסי היהודים (ראה סוף מלכים ב' וירמיהו). אך צדקיהו בגד בנבוכדנצר, וזו אחת הסיבות לחורבן ירושלים – אי קיום הסכם.
• ·בן סירא ח' 13 טען שאם התחייבת בערבות, הרי שהדבר דומה שאתה כבר צריך לשלם: "אל תערוב יתר ממך, ואם ערבת כמשלם".
• ·גם במערכת המשפט המודרנית (בסיסי במשפט המקובל ובמשפט הקונטיננטלי, וכן במשפט הבינלאומי הפומבי והפרטי) התקבע הכלל 'פקטה סונט סרבנטה' (בלטינית: Pacta sunt servanda) שהינו 'חוזים יש לקיים'.

לצפייה בקטע וידאו המסביר את תפקידו של עו"ד חוזים, לחץ כאן.

• https://sites.google.com/site/cpaitamar/mmrym/qywm-hwzh
• מאמרו של פרופ' אביעד הכוהן: "קיום הבטחות - בין משפט למוסר": http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/322-2.htm

• הבא